מה חדש
שבועיים לפני ערב "יניקת שירה", בו נערכה הופעה של משוררים ומוזיקאים, הקלטנו את המשתתפים באולפן ההקלטות של הוסטל איילון. את התוצאה אפשר לשמוע כאן: /http://www.myspace.com/shiraivrit קרא עוד
שמשון קורא
אז שמשון החליט, ושמשון זה אני, אז אם הוא החליט - מה אני אגיד, ללכת לראות איפה המשוררים ממלאים טוטו, כי הטוטו מקדם את הספורט בישראל. בקיצור, חיפשתי בית-קפה עם שם כמו "מפגש פלה", "המקום של בניון", "אצל בנאדו", ובסוף מצאתי מקום כזה, "הנסיך הקטן". קרא עוד
"דרדרי דם צומחים בגרונה הצהוב של השמש", כותב שגיא אלנקוה בשיר קצר שאינו אלא משפט תמציתי אחד ויחיד. היקו? לא במובן המסורתי של חלוקה לכך וכך הברות ושורות; אבל רוח ההיקו מפעמת בו וברבים משיריו האחרים, משום שלפנינו משורר המבזיק אל הקורא תמונות חטופות – כאלה המשקפות חוויות חושים ססגוניות ועשירות, שלחלקן נלווה רישומן על תודעת האמן, הפוקח עין וכורה אוזן לנעשה סביבו. זוהי שירה בשלה ובוגרת המשרטטת ביד בוטחת, ברגישות רבה, ניואנסים זעירים של תמונות עולם מרהיבות. והכתיבה קולחת, קולעת, רישומים-רישומים בקווים חסכוניים ונקיים. אין ספק בלבי ששגיא אלנקוה הוא יוצר מוכשר מאוד, וספר זה, קובץ שיריו הראשון, מהווה בעיני הבטחה גדולה.
עודד פלד
שיריו של שגיא אלנקוה תמיד מפתיעים אותי ומרגשים אותי. כוחו הוא במינימליזם שלו שאפילו הוא, הקטנטן, יוצר פירוק של עצמו או כלשונו של שגיא "רסיסון של רסיס". איזו דרך מקורית יש לו לומר לנו שפעם לימדו אותנו בבית הספר שיש סדר, שיש אריסטו, שדבר נובע מתוך דבר והנה נתקלים אנו בקיר החיים ואין סדר ואין הבנה ברורה של ההוויה, או כפי שזה מופיע בשירו המקסים של שגיא: "פרח/ הוא עניין פשוט בתכלית/ ואני סבוך כמו פקעת." הדובר בשיריו של שגיא תר אחר תשובות לעצמו למול הקיום החמקמק, האבסורד שבחיים בולט כאן כל כך. כל החיים, היחסים בינו לבינה, הם מעין פיל לבן, מבנה גדול של הבטחה שלא מומשה.
דבר אחר בולט בשיריו הוא הצד המיני הפרובוקטיבי. כמו אצל אהרן שבתאי המוקדם למשל ב"חרא מוות" (עכשיו, תשל"ט, 1979) הוא מפתיע את הקורא בדימויים מיניים בוטים, מזעזעים ומייאשים מחד, אבל כאלה שיש בהם גם יסוד של הומור: "איבר מיני נכרך סביב צווארי כנחש חנק גדול, הייתי/ לאל כנעני. פרחים, ככתמי צבעי מים זעירים/ היו לי סנוניות." אולי זה מה שדיבר כל כך ללבו של רועי צ'יקי ארד, דמות צבעונית, פופולרית ועכשווית, עורך כתב העת "מעין", כשזה כתב על שורתו היפה של שגיא: (ישבנך קפוא כמו פח לוהט), "אני חסיד גדול של שירי משפט אחד-שניים, כשאלה מצליחים, ואלה שירים מצוינים." אני חותם בשתי ידיים על דבריו של צ'יקי, אלה שירים טובים מאוד וכדאי לקרוא בהם.
רן יגיל, סופר, מבקר ועורך כתב העת "עמדה".
עודד פלד
שיריו של שגיא אלנקוה תמיד מפתיעים אותי ומרגשים אותי. כוחו הוא במינימליזם שלו שאפילו הוא, הקטנטן, יוצר פירוק של עצמו או כלשונו של שגיא "רסיסון של רסיס". איזו דרך מקורית יש לו לומר לנו שפעם לימדו אותנו בבית הספר שיש סדר, שיש אריסטו, שדבר נובע מתוך דבר והנה נתקלים אנו בקיר החיים ואין סדר ואין הבנה ברורה של ההוויה, או כפי שזה מופיע בשירו המקסים של שגיא: "פרח/ הוא עניין פשוט בתכלית/ ואני סבוך כמו פקעת." הדובר בשיריו של שגיא תר אחר תשובות לעצמו למול הקיום החמקמק, האבסורד שבחיים בולט כאן כל כך. כל החיים, היחסים בינו לבינה, הם מעין פיל לבן, מבנה גדול של הבטחה שלא מומשה.
דבר אחר בולט בשיריו הוא הצד המיני הפרובוקטיבי. כמו אצל אהרן שבתאי המוקדם למשל ב"חרא מוות" (עכשיו, תשל"ט, 1979) הוא מפתיע את הקורא בדימויים מיניים בוטים, מזעזעים ומייאשים מחד, אבל כאלה שיש בהם גם יסוד של הומור: "איבר מיני נכרך סביב צווארי כנחש חנק גדול, הייתי/ לאל כנעני. פרחים, ככתמי צבעי מים זעירים/ היו לי סנוניות." אולי זה מה שדיבר כל כך ללבו של רועי צ'יקי ארד, דמות צבעונית, פופולרית ועכשווית, עורך כתב העת "מעין", כשזה כתב על שורתו היפה של שגיא: (ישבנך קפוא כמו פח לוהט), "אני חסיד גדול של שירי משפט אחד-שניים, כשאלה מצליחים, ואלה שירים מצוינים." אני חותם בשתי ידיים על דבריו של צ'יקי, אלה שירים טובים מאוד וכדאי לקרוא בהם.
רן יגיל, סופר, מבקר ועורך כתב העת "עמדה".