מה חדש
שבועיים לפני ערב "יניקת שירה", בו נערכה הופעה של משוררים ומוזיקאים, הקלטנו את המשתתפים באולפן ההקלטות של הוסטל איילון. את התוצאה אפשר לשמוע כאן: /http://www.myspace.com/shiraivrit קרא עוד
שמשון קורא
אז שמשון החליט, ושמשון זה אני, אז אם הוא החליט - מה אני אגיד, ללכת לראות איפה המשוררים ממלאים טוטו, כי הטוטו מקדם את הספורט בישראל. בקיצור, חיפשתי בית-קפה עם שם כמו "מפגש פלה", "המקום של בניון", "אצל בנאדו", ובסוף מצאתי מקום כזה, "הנסיך הקטן". קרא עוד
הגיליון השני של אלת המסטיק עוסק בגבולות.
הגבולות זזים
אחורה וקדימה
כמו ממברנה של ים
הגבולות בשיר של רחלי לוריא זזים. אפשר לשרטט אותם על מפות, לחצוץ בין לאומים, בין קבוצות חברתיות, להקים גדר בין מגדרים. אבל לגבולות אין מיקום משל עצמם, הם בתנועה מתמדת. לפעמים גבולות משמשים רק אמצעי המחשה יעיל להציג שתי עמדות, ואז עובר קצת זמן, והגבולות מתחילים לזוז.
במדינה ללא גבולות ברורים, במדינה בה כל אחד ממקם את הגבול במיקום שנוח לו, אי אפשר להתייחס לגבול מבלי לדבר על התנועה שלו. אולי מחשבה על גבולות כמו על חוף ים, עם גאות ושפל, מציגה את הגבול כטבעי ולא מתייחסת לשיקולים הפוליטיים שמכתיבים אותו. מה גם שיש אנשים שעבורם גבול אינו רק מטאפורה, אלא מחסום ממשי, שדרושים אישורים ובירוקרטיה אינסופית כדי לחצות אותו. לאמנות צריך להיות תפקיד מעבר לייצוג האסתטי, מעבר לייצור מושג ושימוש בו.
ישראל 2009 עברה מלחמה בעזה. מלחמה לא מדוברת מספיק, מלחמה ללא גבול שאיננה מלחמת אזרחים. הקושי לדבר על המלחמה בעזה נובע אולי מטשטוש גבולות, אולי משרטוט גבולות חד-צדדיים, או מגבולות למראית עין, שתפקידם לשרת את מדיניות חוץ של ממשלת ישראל.
הטקסטים בגיליון זה מנסים לחתור תחת הגבולות הפוליטיים, תחת שיוכים מגדריים, תחת העדפות מיניות, הם מסרבים לתכתיבי לאום ומוצא, ולא בהכרח חותרים למובן.
רחלי לוריא מפרסמת לראשונה בדפוס, ארבעה שירים מתוך ספרה האינטרנטי "אופנת השירה היפה". לוריא, אמנית רב-תחומית, מלווה את 90 השירים המופיעים בספר ברישומים של עיצובי אופנה לשירים. זהו ספר שירה ייחודי בנוף התרבות העברית ברשת, ספר שלם שמופיע און ליין, ומציג שירים ציוריים, חלומיים ופוליטיים בהקשר הרחב לצד רישומים, שמוסיפים משמעות לשירים ולא מהווים רק אילוסטרציה, כל זאת על פלטפורמה של בלוג (mixingmybood.blogspot.com). אבי בן זקן מתאר את המציאות המונוטונית בקריות בשירו היפה "נסים בקופי פייסט". "צור-שלום זה מקום מיוחד, בכל שכונה יש נפח, בכל קומה חי נסים. לפעמים אני חושב על זה כמו על משחק מחשב". חשיבותו של בן זקן כמשורר היא ביכולתו להביא לידי ביטוי בצורה אירונית למדי את הסלאמס החצי מומצא, שמתואר כפנטזיה רומנטית שטוות עובדות סוציאליות. בן זקן מטיח את "המציאות" שמתקיימת בשוליים בצורה גרוטסקית במתכוון. מתוך מחאה כנגד ביסוס של סטיגמות שספק מתקיימות כפי שהן מוצגות. א.שופרא משלב בין עברית שורשית ותנכית לפרקים לבין מסרים פוליטיים בוטים ולא מתחנפים. בשיריו מוחה שופרא נגד עוולות הקפיטליזם ונגד השלטון שמשתין בקשת על העם. מעבר לטון הפרובוקטיבי והמתריס בשיריו, מתגלה רגישות ויכולת תיאור מפתיעה בדיוקה של הסיטואציה הפוליטית בה אנו חיים במדינה מחרחרת מלחמות עם כלכלה דורסנית. אפרת לוין היא אמנית פלסטית מטלטלת ופוליטית, מיזמות ומארגנות "זהירות!אמנות". עבודתה "אין גבול" מערערת ומצביעה על הצורך בגבול, בסיטואציה שמציגה מיניות ואלימות מופגנות בטכניקה של תצריב. סמיר זועבי מייצר ב"סוחרים בים", שנכתב במקור בעברית, שפה דחוסה, בה הפעולות המתוארות מייצרות סיטואציה קיומית בלתי מתפשרת. שני אנשים, חסרי מאפיינים לאומיים או תקופתיים על ספינה, מתמודדים עם קשיים קיומיים, עם מושג היש ומושג האין, מבלי לחרוג מגבולות הסיטואציה הקונקרטית. מיכאל ולסוב בפרסום ראשון, מציג איור עדין בו נראה כי לטכניקה יש מקום מרכזי, אך יחד עם זאת מבטא בעבודתו הרבה רגש. מיה גורן מתארת מערכת יחסים, פעם מצד הבחורה ופעם מצד הבחור, בתל-אביב אפוקליפטית ורווית סמים, בה למה שאפשר לקרוא בעיות חברתיות יש פנים, בשעות של לפנות בוקר בין יפו לתל-אביב. התיאור הרגיש של סופה של מערכת יחסים, חורג מגבולות האישי ומערב אותו עם הפוליטי, ומראה את הנזילות של הזהות, את עירוב הזהות במרחב המנוכר אליה. נטע רם בתצלום דיגיטלי בבורות לוץ בחשיפה ארוכה התופס גם קוצים וגם את מרחבי השמיים, גבולות האטמוספרה נראים קרובים מהרגיל. מעין שטרנפלד פורטת את הקשיים באהבה בעידן הפוסטמודרני בו המרחב המילולי עמוס בציטוטים של ציטוטים וכמהה אל אי-ידיעה, אל מרחב לשוני בו יש אחדות בין המסמן והמסומן ולא רק פערים שלא משאירים מקום לרגש אותנטי. מיטל נסים מתארת כביש חיפה-עכו שלרבים הוא רק נתיב מעבר ועבורה הוא בית. הקריות הן סביבה מנוכרת וצרכנית בה המימד האישי, אם הפרעות אכילה ואם רצון לפרוץ את המרחב המקומי ולקבל הכרה בתל-אביב, מוסט הצידה לטובת חדוות הקניות ותנועת מוניות השירות. עינת נתיב מתארת אישה צעירה שמנסה למצוא התחלה חדשה לחייה בטיול מעבר לים. הגוף הפיזי, השיער הנושר וההפרשות בחלל שהוא ציבורי, מתארות את הקושי להתנתק מהעבר ואת ההווה שהוא זר ואלים. אופיר ארד מציע פרשנות חדשה לציור השבועי לילד במציאות מינית ואלימה. צריך לחבר בין הנקודות כדי לקבל את התמונה השלמה, אך האם הפרסום של העבודה בכתב עת מזמין זאת? פיטר אורל ובסקי, משורר אמריקאי בן דור הביט, בוחן את המיטה, המרחב האינטימי ביותר, מפרספקטיבה כמו היסטורית. דנה פרנק מתארת סיטואציה דחוסה בה הקשר בין הדמויות מתמוסס, ונראה שהקשר שלהן אל הקיר ואל אובייקטים מקבל את הבכורה. החומר הפיזי מקבל מעמד של מקום מפלט שלא נוצר בתקשורת הבין-אישית. אורנה בן-שטרית מציגה עבודה מתוך סדרה של תיעוד דראג קווינס, הצילום חודר למבט שלא מנותק מהפרפורמנס ומשדר פגיעות נשית. יובל קהלת דבש מתאר מפגש מיני על רקע סיטואציה חברתית בורגנית בשפה קצבית וציורית, ועומד על הפערים בין התכנים הגלויים והסמויים, תוך בחינה של עמדת סובייקט לא שגרתית ומנומקת היטב. לילך ובר מתארת בטון ספק דיווחי ספק מיופייף סיפור של פגישה מאוחרת על הגבול שבין הידידות לאהבה, בגבול שבין החיבור לבין הניכור. ג'וני ספקטור בעושר מילולי מטריד ולא תמיד מובן, בונה אמת רגשית פוצעת דרך מסך של דימויים תרבותיים ודימויים יומיומיים של תרבות הצריכה. דורון גושן בוחן את מושג האני ומראה שהפער בין הליבראליזם לבין הסוציאליזם הוא מוצא של פעולה של כוחות כלכליים. דרך בחינת מושג האני גושן מערער על תפישה מקובלת שחותרת להבחין בין הסוציאליזם לבין הליבראליזם, אך דרך ההכלאה שלהן, גושן שולח מסר הומאני ואופטימי.
הגבולות זזים
אחורה וקדימה
כמו ממברנה של ים
הגבולות בשיר של רחלי לוריא זזים. אפשר לשרטט אותם על מפות, לחצוץ בין לאומים, בין קבוצות חברתיות, להקים גדר בין מגדרים. אבל לגבולות אין מיקום משל עצמם, הם בתנועה מתמדת. לפעמים גבולות משמשים רק אמצעי המחשה יעיל להציג שתי עמדות, ואז עובר קצת זמן, והגבולות מתחילים לזוז.
במדינה ללא גבולות ברורים, במדינה בה כל אחד ממקם את הגבול במיקום שנוח לו, אי אפשר להתייחס לגבול מבלי לדבר על התנועה שלו. אולי מחשבה על גבולות כמו על חוף ים, עם גאות ושפל, מציגה את הגבול כטבעי ולא מתייחסת לשיקולים הפוליטיים שמכתיבים אותו. מה גם שיש אנשים שעבורם גבול אינו רק מטאפורה, אלא מחסום ממשי, שדרושים אישורים ובירוקרטיה אינסופית כדי לחצות אותו. לאמנות צריך להיות תפקיד מעבר לייצוג האסתטי, מעבר לייצור מושג ושימוש בו.
ישראל 2009 עברה מלחמה בעזה. מלחמה לא מדוברת מספיק, מלחמה ללא גבול שאיננה מלחמת אזרחים. הקושי לדבר על המלחמה בעזה נובע אולי מטשטוש גבולות, אולי משרטוט גבולות חד-צדדיים, או מגבולות למראית עין, שתפקידם לשרת את מדיניות חוץ של ממשלת ישראל.
הטקסטים בגיליון זה מנסים לחתור תחת הגבולות הפוליטיים, תחת שיוכים מגדריים, תחת העדפות מיניות, הם מסרבים לתכתיבי לאום ומוצא, ולא בהכרח חותרים למובן.
רחלי לוריא מפרסמת לראשונה בדפוס, ארבעה שירים מתוך ספרה האינטרנטי "אופנת השירה היפה". לוריא, אמנית רב-תחומית, מלווה את 90 השירים המופיעים בספר ברישומים של עיצובי אופנה לשירים. זהו ספר שירה ייחודי בנוף התרבות העברית ברשת, ספר שלם שמופיע און ליין, ומציג שירים ציוריים, חלומיים ופוליטיים בהקשר הרחב לצד רישומים, שמוסיפים משמעות לשירים ולא מהווים רק אילוסטרציה, כל זאת על פלטפורמה של בלוג (mixingmybood.blogspot.com). אבי בן זקן מתאר את המציאות המונוטונית בקריות בשירו היפה "נסים בקופי פייסט". "צור-שלום זה מקום מיוחד, בכל שכונה יש נפח, בכל קומה חי נסים. לפעמים אני חושב על זה כמו על משחק מחשב". חשיבותו של בן זקן כמשורר היא ביכולתו להביא לידי ביטוי בצורה אירונית למדי את הסלאמס החצי מומצא, שמתואר כפנטזיה רומנטית שטוות עובדות סוציאליות. בן זקן מטיח את "המציאות" שמתקיימת בשוליים בצורה גרוטסקית במתכוון. מתוך מחאה כנגד ביסוס של סטיגמות שספק מתקיימות כפי שהן מוצגות. א.שופרא משלב בין עברית שורשית ותנכית לפרקים לבין מסרים פוליטיים בוטים ולא מתחנפים. בשיריו מוחה שופרא נגד עוולות הקפיטליזם ונגד השלטון שמשתין בקשת על העם. מעבר לטון הפרובוקטיבי והמתריס בשיריו, מתגלה רגישות ויכולת תיאור מפתיעה בדיוקה של הסיטואציה הפוליטית בה אנו חיים במדינה מחרחרת מלחמות עם כלכלה דורסנית. אפרת לוין היא אמנית פלסטית מטלטלת ופוליטית, מיזמות ומארגנות "זהירות!אמנות". עבודתה "אין גבול" מערערת ומצביעה על הצורך בגבול, בסיטואציה שמציגה מיניות ואלימות מופגנות בטכניקה של תצריב. סמיר זועבי מייצר ב"סוחרים בים", שנכתב במקור בעברית, שפה דחוסה, בה הפעולות המתוארות מייצרות סיטואציה קיומית בלתי מתפשרת. שני אנשים, חסרי מאפיינים לאומיים או תקופתיים על ספינה, מתמודדים עם קשיים קיומיים, עם מושג היש ומושג האין, מבלי לחרוג מגבולות הסיטואציה הקונקרטית. מיכאל ולסוב בפרסום ראשון, מציג איור עדין בו נראה כי לטכניקה יש מקום מרכזי, אך יחד עם זאת מבטא בעבודתו הרבה רגש. מיה גורן מתארת מערכת יחסים, פעם מצד הבחורה ופעם מצד הבחור, בתל-אביב אפוקליפטית ורווית סמים, בה למה שאפשר לקרוא בעיות חברתיות יש פנים, בשעות של לפנות בוקר בין יפו לתל-אביב. התיאור הרגיש של סופה של מערכת יחסים, חורג מגבולות האישי ומערב אותו עם הפוליטי, ומראה את הנזילות של הזהות, את עירוב הזהות במרחב המנוכר אליה. נטע רם בתצלום דיגיטלי בבורות לוץ בחשיפה ארוכה התופס גם קוצים וגם את מרחבי השמיים, גבולות האטמוספרה נראים קרובים מהרגיל. מעין שטרנפלד פורטת את הקשיים באהבה בעידן הפוסטמודרני בו המרחב המילולי עמוס בציטוטים של ציטוטים וכמהה אל אי-ידיעה, אל מרחב לשוני בו יש אחדות בין המסמן והמסומן ולא רק פערים שלא משאירים מקום לרגש אותנטי. מיטל נסים מתארת כביש חיפה-עכו שלרבים הוא רק נתיב מעבר ועבורה הוא בית. הקריות הן סביבה מנוכרת וצרכנית בה המימד האישי, אם הפרעות אכילה ואם רצון לפרוץ את המרחב המקומי ולקבל הכרה בתל-אביב, מוסט הצידה לטובת חדוות הקניות ותנועת מוניות השירות. עינת נתיב מתארת אישה צעירה שמנסה למצוא התחלה חדשה לחייה בטיול מעבר לים. הגוף הפיזי, השיער הנושר וההפרשות בחלל שהוא ציבורי, מתארות את הקושי להתנתק מהעבר ואת ההווה שהוא זר ואלים. אופיר ארד מציע פרשנות חדשה לציור השבועי לילד במציאות מינית ואלימה. צריך לחבר בין הנקודות כדי לקבל את התמונה השלמה, אך האם הפרסום של העבודה בכתב עת מזמין זאת? פיטר אורל ובסקי, משורר אמריקאי בן דור הביט, בוחן את המיטה, המרחב האינטימי ביותר, מפרספקטיבה כמו היסטורית. דנה פרנק מתארת סיטואציה דחוסה בה הקשר בין הדמויות מתמוסס, ונראה שהקשר שלהן אל הקיר ואל אובייקטים מקבל את הבכורה. החומר הפיזי מקבל מעמד של מקום מפלט שלא נוצר בתקשורת הבין-אישית. אורנה בן-שטרית מציגה עבודה מתוך סדרה של תיעוד דראג קווינס, הצילום חודר למבט שלא מנותק מהפרפורמנס ומשדר פגיעות נשית. יובל קהלת דבש מתאר מפגש מיני על רקע סיטואציה חברתית בורגנית בשפה קצבית וציורית, ועומד על הפערים בין התכנים הגלויים והסמויים, תוך בחינה של עמדת סובייקט לא שגרתית ומנומקת היטב. לילך ובר מתארת בטון ספק דיווחי ספק מיופייף סיפור של פגישה מאוחרת על הגבול שבין הידידות לאהבה, בגבול שבין החיבור לבין הניכור. ג'וני ספקטור בעושר מילולי מטריד ולא תמיד מובן, בונה אמת רגשית פוצעת דרך מסך של דימויים תרבותיים ודימויים יומיומיים של תרבות הצריכה. דורון גושן בוחן את מושג האני ומראה שהפער בין הליבראליזם לבין הסוציאליזם הוא מוצא של פעולה של כוחות כלכליים. דרך בחינת מושג האני גושן מערער על תפישה מקובלת שחותרת להבחין בין הסוציאליזם לבין הליבראליזם, אך דרך ההכלאה שלהן, גושן שולח מסר הומאני ואופטימי.
גליונות נוספים