מה חדש
שבועיים לפני ערב "יניקת שירה", בו נערכה הופעה של משוררים ומוזיקאים, הקלטנו את המשתתפים באולפן ההקלטות של הוסטל איילון. את התוצאה אפשר לשמוע כאן: /http://www.myspace.com/shiraivrit קרא עוד
שמשון קורא
אז שמשון החליט, ושמשון זה אני, אז אם הוא החליט - מה אני אגיד, ללכת לראות איפה המשוררים ממלאים טוטו, כי הטוטו מקדם את הספורט בישראל. בקיצור, חיפשתי בית-קפה עם שם כמו "מפגש פלה", "המקום של בניון", "אצל בנאדו", ובסוף מצאתי מקום כזה, "הנסיך הקטן". קרא עוד
דקה הוא כתב עת לשירה, גליונו הראשון יצא בינואר 2007 (וכבר אזל מזמן מן המדפים). כתב העת נולד מתוך פעילות שטח של כשנתיים של שלושת העורכים: בעז יניב, ערן צלגוב ורוני הירש, שכללה הקראות שירה ספונטניות יותר ופחות, בעיקר במקומות לא שגרתיים - פיצוציות, שווקים, רחובות הומים. כתב העת משמר את המגמה החוצה ואל הקוראים, ומציג מדי גיליון כעשרה יוצרים, בעברית ובתרגום (המופיע תמיד לצד המקור), בצילום ובהגות. דקה נמכרת במחיר עלות, אך מבלי לחסוך דבר לא בצורה ולא בתוכן. היא מעוצבת כמו מחברת בית ספר מן הסוג הפשוט, אך כל שיר זוכה לתושבת ראויה, ולשכנים נאים.
דקה 4- דבר המערכת:
דבר המערכת
שנתיים מלאו לדקה. נטולת כותרות ומרובת הערות שוליים, נדמה שהיא עדיין מעוררת תמיהות מהסוג הבסיסי ביותר: מהו הנושא? מהי האג‘נדה? גם אנחנו איננו יודעים לרוב כיצד להסביר בדיוק מהו התהליך שבו מתגבש לבסוף גיליון לכיד, וכיצד ניתן יהיה לזהות בו את המוטיב המרכזי. האם מספיק לומר שנתנו לשירים ללכת מעט לפנינו? שהקישורים ביניהם הם ממילא בלתי נמנעים? ואולי בכל זאת קיים מפתח לפענוח החידה, מפה לנוחיות המשתמש, ומחובתנו לרמוז עליו לכל הפחות כאן, בדבר המערכת?
תחילת העבודה על כל גיליון היא כמו הדרך משדה התעופה אל עבר עיר לא מוכרת. מהחלון נשקפות מילים שפשרן עוד לא ברור. בית אחר בית נבנית העיר לפניך ואיתה הזכות להיות ילד, לשחק באזורים לא מוכרים. יש החושבים שעיר היא תוצר ארכיטקטוני, כשלמעשה עיר היא תמיד חיה, אורגניזם גדול ומורכב שאת סודו קשה להסביר. כך העניין גם בנוגע לכתב עת. הטייל צריך להיזהר לא ליפול במלכודות העיר שיהפכוהו לתייר. התייר מחפש את הבניינים הגדולים ־ רצוי את בנייני העירייה או בית הנבחרים, הטייל מחפש את הסמטאות הזנוחות עם ציורי הגרפיטי הצומחים על קירותיהן ־ שם טמון היופי האמיתי של העיר, שם נמצאת השירה היפה. לטייל יש הזכות הגדולה ־ הזכות ללכת לאיבוד. הרגע שבו אבדה הדרך הסלולה, הוא הרגע היפה בכל טיול, הרגע שבו הטייל מגיע למקום שאינו ממופה, למקום שאינו מקום (לפחות לרגע). כאשר תחושה זאת מתפוגגת, הוא יכול למצוא את עצמו במקום חדש, לא מוכר ומרתק, כפי שקרה לנו כשאבדנו בטקסטים של אילנה סובל.
ככל שמעמיק המבט מתגלים יותר ויותר צללים. התמונה הולכת ומתרחבת, אך לעולם אינה מתמלאת, אינה שלמה. העיר לעולם אינה עיר אחת. כל שיר מגלה תנועות מוכרות, מגע של אדם מוכר, המגע של גופך שלך, אך רק הדמיון משלים את המחווה לכדי סיפור של ממש, אינסוף סיפורים, במאבק מתמיד על הבכורה אל מול הזיכרון.
החוברת הרביעית מציגה מאבקים שונים על בכורה זו. המעשה האמנותי תמיד לוקח חלק במאבק בין הדימוי לזיכרון ־ כך הוא נכנס לזירה הפוליטית, לא כקישוט, אלא ככתיבה שמבקשת לנקוט עמדה, להטיל ספק במעמדו של הזיכרון.
דוגמה לכך היא שירו של מחמוד דרוויש, שעמו אנחנו פותחים את החוברת הנוכחית. הדובר בשיר שב לביתו, אך אינו מזהה בו את עצמו, ותפלותו של המסע היא לבדה נחמה שאין בה נחמה על כך שזהו מסע שכבר לא יושלם לעולם. בינתיים, הערים החדשות יושבות על סימני העבר, מונעות מהזיכרון להתעורר, חוסמות את הגישה ממבקשי סיפורן וממבקשי המקלט כאחד. גם הגוף עצמו משיל ועוטה סימנים, אך עיקר תנועותיו מוציאות זו את זו, ומעט מאוד הוא עומד במטלת חיבור עברו עם עתידו.
דוגמה אחרת היא העבודה ארוכת השנים של קבוצת סלה–מנקה. זו עוסקת בחומרי הסיפורים השחוקים עד דק של ירושלים, ומנסה לחלץ מתוכם דימויים חדשים, סיפורים אחרים. לא ניתן להטיל ספק ביסודותיה של עיר, ולו גם רעועים, במבט מרחוק. פעילות הקבוצה לוקחת עיקרון זה לקיצוניותו, לכדי פירוק החומות, גם אם פירוק זמני בלבד.
במבט לאחור אל העיר שאנחנו עוזבים, אנחנו מקווים שהצלחנו לפרק את חומותיה, ולו במעט. מפה טובה מזו לא נוכל לשרטט.
דקה 4- דבר המערכת:
דבר המערכת
שנתיים מלאו לדקה. נטולת כותרות ומרובת הערות שוליים, נדמה שהיא עדיין מעוררת תמיהות מהסוג הבסיסי ביותר: מהו הנושא? מהי האג‘נדה? גם אנחנו איננו יודעים לרוב כיצד להסביר בדיוק מהו התהליך שבו מתגבש לבסוף גיליון לכיד, וכיצד ניתן יהיה לזהות בו את המוטיב המרכזי. האם מספיק לומר שנתנו לשירים ללכת מעט לפנינו? שהקישורים ביניהם הם ממילא בלתי נמנעים? ואולי בכל זאת קיים מפתח לפענוח החידה, מפה לנוחיות המשתמש, ומחובתנו לרמוז עליו לכל הפחות כאן, בדבר המערכת?
תחילת העבודה על כל גיליון היא כמו הדרך משדה התעופה אל עבר עיר לא מוכרת. מהחלון נשקפות מילים שפשרן עוד לא ברור. בית אחר בית נבנית העיר לפניך ואיתה הזכות להיות ילד, לשחק באזורים לא מוכרים. יש החושבים שעיר היא תוצר ארכיטקטוני, כשלמעשה עיר היא תמיד חיה, אורגניזם גדול ומורכב שאת סודו קשה להסביר. כך העניין גם בנוגע לכתב עת. הטייל צריך להיזהר לא ליפול במלכודות העיר שיהפכוהו לתייר. התייר מחפש את הבניינים הגדולים ־ רצוי את בנייני העירייה או בית הנבחרים, הטייל מחפש את הסמטאות הזנוחות עם ציורי הגרפיטי הצומחים על קירותיהן ־ שם טמון היופי האמיתי של העיר, שם נמצאת השירה היפה. לטייל יש הזכות הגדולה ־ הזכות ללכת לאיבוד. הרגע שבו אבדה הדרך הסלולה, הוא הרגע היפה בכל טיול, הרגע שבו הטייל מגיע למקום שאינו ממופה, למקום שאינו מקום (לפחות לרגע). כאשר תחושה זאת מתפוגגת, הוא יכול למצוא את עצמו במקום חדש, לא מוכר ומרתק, כפי שקרה לנו כשאבדנו בטקסטים של אילנה סובל.
ככל שמעמיק המבט מתגלים יותר ויותר צללים. התמונה הולכת ומתרחבת, אך לעולם אינה מתמלאת, אינה שלמה. העיר לעולם אינה עיר אחת. כל שיר מגלה תנועות מוכרות, מגע של אדם מוכר, המגע של גופך שלך, אך רק הדמיון משלים את המחווה לכדי סיפור של ממש, אינסוף סיפורים, במאבק מתמיד על הבכורה אל מול הזיכרון.
החוברת הרביעית מציגה מאבקים שונים על בכורה זו. המעשה האמנותי תמיד לוקח חלק במאבק בין הדימוי לזיכרון ־ כך הוא נכנס לזירה הפוליטית, לא כקישוט, אלא ככתיבה שמבקשת לנקוט עמדה, להטיל ספק במעמדו של הזיכרון.
דוגמה לכך היא שירו של מחמוד דרוויש, שעמו אנחנו פותחים את החוברת הנוכחית. הדובר בשיר שב לביתו, אך אינו מזהה בו את עצמו, ותפלותו של המסע היא לבדה נחמה שאין בה נחמה על כך שזהו מסע שכבר לא יושלם לעולם. בינתיים, הערים החדשות יושבות על סימני העבר, מונעות מהזיכרון להתעורר, חוסמות את הגישה ממבקשי סיפורן וממבקשי המקלט כאחד. גם הגוף עצמו משיל ועוטה סימנים, אך עיקר תנועותיו מוציאות זו את זו, ומעט מאוד הוא עומד במטלת חיבור עברו עם עתידו.
דוגמה אחרת היא העבודה ארוכת השנים של קבוצת סלה–מנקה. זו עוסקת בחומרי הסיפורים השחוקים עד דק של ירושלים, ומנסה לחלץ מתוכם דימויים חדשים, סיפורים אחרים. לא ניתן להטיל ספק ביסודותיה של עיר, ולו גם רעועים, במבט מרחוק. פעילות הקבוצה לוקחת עיקרון זה לקיצוניותו, לכדי פירוק החומות, גם אם פירוק זמני בלבד.
במבט לאחור אל העיר שאנחנו עוזבים, אנחנו מקווים שהצלחנו לפרק את חומותיה, ולו במעט. מפה טובה מזו לא נוכל לשרטט.
גליונות נוספים