שני חורים במניפה

מאירה מרום
הוצאת גלסי

מחיר: 10.0 ש"ח

מאירה מרום היא כותבת צעירה ומופלאה של ז'אנר האיגיון, מעין גלגול בלונדיני של אדוארד ליר. "העם השבדי כה אפתי/לחשמל הזה הסטטי", היא כותבת. והיא צודקת.

ז'אנר האיגיון, שירת הנונסנס, הוא סוגה של התנגדות להיררכיות ולסדר. הוא הופך את כולם לשווים, החיה והגנרל, העם השוודי והמסרק. למעשה, תחת המטריה הטווסית (או הטווס המטרייתי) של האיגיון, ניתן לומר הכול, כל עוד החרוז הדוק והמילים קורצניות. בניגוד לסאטירה המוכרת לנו, בה הכותב יהרהר בזיבורית מוחו אם זה פוגע, או מוגזם. הסטיריקן יכול לומר דברים רבים על רבין, אבל לא יוכל להשוות את איכויותיו לאלו של תרווד, למשל. הז'אנר לא קנה לו הצלחה גדולה בארץ. אולי מלבד ספרי הילדים וחוברות הצביעה המעולות של עודד בורלא שנמכרו היטב, אך בדרך כלל לא נספרים כספרות רצינית.

בגלל הדחיפוּת, הכתיבה הסאטירית וההומוריסטית כאן נשענת בדרך כלל על היגיון בריא, קוהרנטיות ושיקול דעת. היוצרים הישראלים משייכים עצמם בעצומות ל"מחנה השפוי". האופי הישראלי הקליל והצבעוני, חסר-המעמדות, מביא את הכותבים לנסות להיבדל מהציבור הרחב באפרוריותו המהודרת. על אחת כמה וכמה, הדבר נכון אצל המשורר העברי. על כיף אין מה לדבר. וגם אם יש איזה צעד לכיוון ההנאה, תמיד נדרש איזה ערך מוסף מעיק שימרר מעט את מצפונו המרוט של הקורא.

אולי בגלל שהמצב הישראלי הוא קונצרט במנעד רחב של סוגי טמטום שונים ומשונים, כתיבה בז'אנר האי-גיון לא נראית לרבים כאמצעי לחתור לקראת משהו חדש, אלא כשעשוע מילולי שיש להתייחס אליו בסלחנות, אמנות שמקומה בין ספרות ומקרמה. אני מקווה שהספר היפה הזה של מאירה מרום יפתח דרך חדשה לז'אנר הדחוי והחתרני הזה. באשו, המשורר היפני, ייעץ למשוררים, שעליהם לשאוף לקלילות. מאירה מרום הצליחה להגיע לגובה הזה.

רועי צ'יקי ארד



שלושה שירים מן הספר:


הפואמה על האקזמה

זה סיפור-גבורה של לֶמינג, שארע בנעוריו,
הוא נולד בין דוב לְיער, קצת דרומית לָמערב,

הוא אהב מאוד להתרוצץ בָּבוסתנים של אוסלו,
אבל כל אוקטובר התעקש החורף להרוס לו.

"לא יכול להיות", יִבב בפני אימו, חנוק מדֶמע,
"שחיה של קוטב שכמותי סובלת מאקזמה,

את יודעת ששומר אני כל חוק ומוסכמה,
אך כבר זמן שגם הצדק ייעשה ויישמע!"

הוא ערם חסכונותיו והשתמש בהם לשכור
שירותים משפטיים בכדי לתבוע את הקור,

ובכל העיתונוּת המקומית למחרת,
פורסמה הידיעה: "עירעור על חוק צינָת הפרט",

פרקליטו היה דוב-קוטב שהבריק בלימודים
ולא פעם הזדמן לו כבר ליצור איזה תקדים,

לא נרתע הוא ממסורת או מעיקרון ותיק,
הוא ויתר על שנת החורף לטובת טיפול בתיק,

הוא גייס חמש מרמיטות ותריסר נמנמנים,
שהעידו, נסערים, על החרפה בתסמינים;

גם עַבְרה ללא מכשול עדות האופי של הלמינג,
(לא הזיק שהוא נינו של הפֵּאָה של אלכס פלמינג),

אך יותר מכל תרם נאום הסיפא של הדוב,
נעדר יומרות, ובאמת גרם לך לחשוב:

אף מושבע כבר לא יכול היה שלא לתמוה שמא
בערמה, מתוך לצון, מטיל הקור את האקזמה;

"הסתכלו בָּראיות, הן יעלימו כל דילמה,
הנתבע אינו מבחין בין אספסוף ובין בוהמה,
הוא פועל באופן סדרתי על פי שיטה וסכמה,
ומותיר על כל קורבנותיו חותמת של אקזמה!

לא, אין צורך להסביר לי את מהות צינָת הפרט,
זה הלא העיקרון עליו כתבתי דוקטורט,

אז הסירו נא חשש מעל לבכם – כאן אין זילות,
אך כיצד רַשות שופטת מתעלמת בקלילות

מזכויות יסוד של מכרסם שסח לי בעצמו
שסובל הוא מפריחות על לא כל עוול בשפמו?!

מבקש אני בזאת, (וזה מזמן היה ראוי),
להכניס תיקון בחוק צינת הפרט, ללא דיחוי!

כל שימוש שלא בתום-לבב בעיקרי החוק,
(לא חשוב אם מדובר ברשע זך או רק בצחוק)

מעתה יהא כרוך בענישה או עניבה,
בהתאם לסוג היובש ולחוזק הצריבה!"

והחוק תוקן ועד היום פוגשים כאן בסביבה
הפרות בוטות שצווארן ענוד בעניבה.



מרגרינה בטעם חמאה וכלי תחבורה

"מה טובה ספינתך, אדוני, מה נאה!"
כך אמרה לָחובל בחיבה וצנעה,
וכבוד ויקר ורעות ויִרְאה,
חבילת 100 גרם זהובה של חמאה.
"מפרשיך נוטפים סגנון בינלאומי,
זו עדות לתפיסת המרחב הימי "
עוד שיבחה החמאה, "המשוט? – חלומי!"
הן ידוע, כשְמה, תפקידה ל-ה-ח-מ-י-א

"תעשו פה קצת רעש לצֶפְלין נדיר!
הכוכב העולה של ספינות האוויר!",
התפרצה חבילת חיסכון- שליש- מחיר,
התפרצה וכרזה ססמאות למכביר…
- "משונֶה!", ליחששו החמאות ביניהן,
- "היא איננה חמאה!" - "אלא מי היא, אם כן?"
- "מרגרינה ב-ט-ע-ם חמאה, ייתכן,
שהלא, מרגרינה- טבעה לְ-מָ-רְ-גֵ-ן"

"גאוני!" התערבה אריזה לא מוכרת,
"איך פתרתן חידה בתבונה לתפארת,..
באמת, גַייז, שָאפו! אני לא סתם אומרת…
זה שיחוּק, אין ספק, בנות, כך או אחרת"
הליחשוש שוב גאה, אף חמאה לא הבינה,
מי אותה אריזה לבבית, "אולי טחינה?"
אז צפחת חרסינה לפתע הרצינה,
הסתכלה רגע שמאלה ורגע ימינה,
וקראה: "יש לי! יש לי!" (היא לא האמינה),
"היזכרו בָּ-פִ-י-רְ-ג-וּ-ן, זו וודאי פָרְגַרִינָה"
והצדק עמה, עם פכית החרסינה,
הזהות שוב פוצחה: זו מאדאם פָרְגַרִינָה!



חידון, כידון וגדעון

מעשה בקרפד שמעד, בלי משים,

כשרגלו נתפסה בקליפת אגסים,

הוא נפל על תמסח עם שבעים קשקשים,

וּרזרבה נאה של מעיים גסים.

הקרפד שמעד…איך איתרע מזלו,

כשנחת על תמסח, הוא נחת על פתילו,

והפתיל התקצר בשיעור לא קטן,

אז רתח התמסח וגידף ורטן:

"אם יש משהו",זעם, "שמרגיז במיוחד,

זו חוצפה יהירה אופיינית לקרפד,

הישמר-נא, כי יש לי כידון לחימוש,

ואיני מפחד לעשות בו שימוש!

ואמור לי, פנקיסט עז-פנים, מה שמך?

נו, ענה כבר, לבל אקרפֶד את ראשך!"

"שמי גדעון, וכבודו? מר תנין, אדוני?"

הוא השיב, מבועת, במנעד חורקני,

התמסח רק חייך בדממה מדאיגה

והחל מפרכס במקצב משוגע,

אז פלט צחוק-טירוף, וכמעט שנחנק,

" 'וכבודו?!?!', 'מר ת-נ-י-ן?!?!?' אני מת! זה ענק! "

לָפיקח הבא שיקרא לי 'תנין'

מצפה פרס מפתיע, שונה ומרנין,

תה' שומע, צ-פ-ר-ד-ע?" הטעים בזדון,

"מה תאמר לגבי השתתפות בחידון?"

"אתכבד", הוא ענה, בלי לחשוד, בלי למדוד את

היקף התרמית, כי היתה זו מלכודת,

"אם תשכיל לנחש מהו שמי הפרטי

אשחרר את ראשך מקירפוד שיטתי".

אז הוסיף, במסגרת תכסיס כה זדוני:

"מתחרז הוא עם זן הזוחל שהיני".

הקרפד לא הצליח לחשוב, מאימה,

ושכח בִּן דקה מה היתה המְשימה,

רק פלט אנחה של דו-חי במצוקה:

"צָאאח" גנח הקרפד, וניצל ממכה.

צָח שחרר את גדעון והנהן בקרירות,

הקרפד לא נפגע, הוא חייך בבגרות,

אבל צח התעלם, ייתכן שהגזים,

מאידך, גם היתר היו מפריזים

אם קבוצת שלומיאלים היו מעֵזים

לקצץ את פתילם בשמונים אחוזים.