מה חדש
שבועיים לפני ערב "יניקת שירה", בו נערכה הופעה של משוררים ומוזיקאים, הקלטנו את המשתתפים באולפן ההקלטות של הוסטל איילון. את התוצאה אפשר לשמוע כאן: /http://www.myspace.com/shiraivrit קרא עוד
שמשון קורא
אז שמשון החליט, ושמשון זה אני, אז אם הוא החליט - מה אני אגיד, ללכת לראות איפה המשוררים ממלאים טוטו, כי הטוטו מקדם את הספורט בישראל. בקיצור, חיפשתי בית-קפה עם שם כמו "מפגש פלה", "המקום של בניון", "אצל בנאדו", ובסוף מצאתי מקום כזה, "הנסיך הקטן". קרא עוד
קובץ ספורים קצרים ואורבנים שהולכים על הקצה
"הג`י אחז בכל גופי ומצץ אותי כמו איזו עלוקת קסם. כמו כוס ענק של אשה אהובה שעטפה אותי וכיווצה אותי חזק בתוכה. כל הקלונקס שלקחתי והאסיבל והלוריוון זה התערבב יפה ואני הייתי פשוט הלום...
"
סיפור מהספר:
הופך השולחנות
צביקה איינהורן
הכל נראה כל כך מכוער, אולי היתה זו רק זווית להסתכל על דברים, אבל כל אוביקט ברחוב... האנשים שעברו, בעיקר פניהם, הם נראו כאילו יצאו מסרט הזוי, אבל לא היו צבעוניים ומצוחצחים כאילו באו מעולם פנטסטי ומופלא וצבעוני שבטח נחמד לטייל בו ולהתעניין במעשיהן ואורחותיהן של הבריות, אלא נראו מרירים וחמוצים, וחולים וסובלים, והיתה הרגשה שהם מסריחים נורא, וסובלים מבעיות עור שונות שאין להם כסף לטפל בהן. הם נראו טיפשים להחריד ומגוחכים ומיותרים וחמדניים. הנשים נראו פתטיות, נזקקות ובלויות. והגברים שטופי זימה וזוממים רע. לפעמים, כשנעצרת והבטת במה שהתרחש בקיוסק פינתי זה נראה כמו ציור של אוטו דיקס או סצנה של חנוך לוין. היו שני גברים עם הרגלי היגיינה מחרידים ואישה עם שדיים ונפולים שהסתובבה ביניהם ודיברה בטונים גבוהים על המדינה שלקחה את כל מה שמגיע לה. לגברים נראו בליטות במכנסיים ועל פניהם המחשבה היחידה והמשותפת, והאישה הסריחה לקילומטרים מכוס מיוחם ורקוב וכך שיחקה עם תאוותנות הגברים. בעיקר היתה מלבה ונדחפת לתוך משחקי הכוח ששיחקו הגברים ביניהם, אם בהקשר כללי, חיצוני לסצנה זו, או בקשר לתשומת ליבה שלה, למחשבה התחרותית מי יצליח לשגול אותה קודם ביתר אכזריות. כולם כבר לא יכלו להתאפק ועוד רגע היו מתחילים לנהום ולנחור ולהזדיין. כמובן שהם שנאו זה את זה ואת זו והיו מעוניינים בכסף זה של זה ושל זו, וגם לא היו מתנגדים להסב זה לזה ולזו כאב וסבל, והיו שמחים מאוד לראות את הזולת מתפלש בקיאו ובצואתו ואז היו צוחקים ומתמוגגים ובאפשרות הראשונה גונבים ממנו את כל רכושו עד גרביו המטונפים.
בתל אביב נגמרה לא מכבר השביתה האחרונה וכל הזבל נוקה מהרחובות, אבל עדיין הכל היה מטונף וללא שום חן, מראה דביק ומפויח. שאריות זבל עוד פזורות בפינות הרחובות ובחצרות הבתים, אין סוף חתולים קטנים.
בדיזנגוף סנטר יש בתי הקפה לאורך המסדרונות שעולים ויורדים, השולחנות והכיסאות צמודים אל המעקה שמאחוריו חלל ריק, תקרה ורצפת המבנה, אנשים יושבים שם ושותים קפה ואוכלים ומדברים, וכשעוברים לידם עיניהם זזות ומסתכלות. או שהם בוחנים או שהם נבוכים, לפעמים נראה שהם זוממים משהו, שהם עסוקים בכסף, ובאיזה אופן יקחו אותו במהירות משכנם. כולם מכוערים, מעוררים בחילה וקלסטרופוביה וחנק ורצון עז להסתלק. כשיוצאים ונפגשים עם קינג ג'ורג' הפיח וההומלסים הנכים השיכורים המוכרים ששוכבים על הרצפה עם היד מושטת מעל השלטים המגוחכים שלהם, ואותם אנשים בקיוסקים ואותם אנשים שמוכרים ללא סוף את אוכל הזבל הזה שהם מוכרים שם ואחר כך כשעוברים את זה וממשיכים ומגיעים לכל חנויות הנעליים הישנות, שיוצא מהן ריח של טחב, ובכניסותיהם עומדים זקנים ללא תעסוקה, אף אחד לא קונה, לא נכנס, לא מתקרב, ובהמשך שינקין ואלנבי האוטובוסים המעשנים ושוטרים שנותנים דו"חות לאנשים שעוברים את הכביש דרך הכביש ולא דרך המנהרה התת קרקעית המוצפת שתן. ואם פונים שמאלה והולכים על שינקין רואים את הפרצופים הצבועים אדום, ילדות בלבוש מטומטם וצעירים מטופשים שבאים מחוץ לתל אביב, להסתובב ולעשות קניות בשינקין ולצחוק ולהתפרק קצת בשינקין שבתל אביב. אבל לפני כן ישנו כאמור השוטר שעוצר אותך ושואל בחציפות שופטת, "למה?"
"למה עברת את הכביש איפה שאסור?" הוא שואל.
"לא ידעתי שאסור." עונים, והוא נאנח ודורש תעודת זהות בקול מיואש, מתעלם מאי ידיעתך, כי זה ברור לו שכולם משקרים ומיתממים סתם ובעצם יודעים באמת שאסור.
"אבל רגע, איך אני אמור לדעת שאסור לחצות פה את הכביש?" יגידו לו.
"יש מנהרה." הוא יענה.
"אבל אני לא יכול לרדת ולעלות במנהרה."
"לא? למה?"
"כי אני נכה צה"ל, נפצעתי בלבנון, ואני שנים עובר טיפולים קשים ופיזיותרפיה. אם אני ארד במדרגות האלו הרגליים והגב שלי יכאבו לי כל כך שלא אוכל להמשיך ולהגיע הביתה. גם ככה ההליכה הזאת היא צעד מאוד אמיץ שאני עושה. באמת. הרופא שלי אמר לי. וחוץ מזה, אם אתה רוצה לתת לי קנס זה לא אכפת לי. תן. תן לי קנס. אתה חושב שזה מה שמטריד אותי? אין לי חברים אדון שוטר, אף אחד לא אוהב אותי, נשים רק מלגלגות עלי, הן רק מעוניינות בכסף שאני מקבל מהמדינה, זה כל מה שמעניין אותן. כולם חושבים שיש לי כל כך הרבה. אני מתבייש אני, כדי ליהנות מחברתן של נשים אני משלם להן. משלם. האדם היחיד שאי פעם אהב אותי מת, אתמול בלילה היא מתה, אימא."
ואז התפרקתי והתחלתי לבכות. השוטר היה המום ונבוך ולא ידע מה לעשות עם עצמו, עוברים ושבים הסתכלו וכמה מהם גם נעצרו והקשיבו לכל המחזה המטורף הזה. השוטר ביקש ממני להירגע והתחיל לפזר את הקהל, כל פעם הוא גירש אותם והם היו עושים כאילו הם הולכים אבל היו נעצרים אחרי כמה צעדים ומסתכלים ממרחק, וחלקם היו עושים צעד חזור, ועוד צעד אחד, ועוד צעד, ושוב היו קרובים. ואז גם היתר התקרבו שוב. השוטר היה מתעצבן ומגרש אותם וגם מאיים עליהם קצת. כל העניין הזה רק גרם לכך שעוד קהל התגודד לראות מה קורה, למה צועק פה שוטר. פתאום היו שם הרבה אנשים ואז אף אחד לא הקשיב לשוטר בכלל, כי הוא דיבר באופן כללי אל כולם, וכל אחד חיכה שהשאר ילכו לפני שילך הוא, או שהשוטר יפנה אליו באופן מיוחד, וגם אז לא היה מבין למה הוא כן והאחרים לא. הקהל רק הסתכל על השוטר כשהוא אומר לו ללכת. זו היתה מעין הצגת רחוב של השוטר לקהל שלו. אני בינתיים הפסקתי לבכות. הסתכלתי על האנשים שהסתכלו עלי, הייתי ברקע, נותן להם להסתקרן, נהנה מההתעניינות והרחמים שלהם. בסוף השוטר ויתר לקהל וניגש אלי. ישבנו רגע בשתיקה, והקהל נהיה קצת נבוך. ואז הוא התחיל להתנצל מאוד, אלף פעם הוא השתתף בצערי. הוא קיווה שאראה ימים טובים יותר. הוא אמר שהוא מוכן להיות חבר שלי אם ארצה ושאני יכול לעשות דברים טובים ומועילים בחיים. גם בשבילי וגם בשביל המדינה שלנו. אני יכול, לדוגמה, להתנדב למשמר האזרחי. או אפילו למשטרה. אמרתי שלא יקבלו אותי שם לעולם ושאלתי את השוטר אם באמת הוא יהיה חבר שלי. הוא אמר שהוא יעזור לי ושיקבלו אותי. והוא אמר שתמיד יש דרך לעזור ולהיות מועיל, וכך לעזור גם לעצמך. הוא רשם את שמו ואת הטלפון הנייד שלו, על נייר קטן והושיט לי ואמר שכן, הוא יהיה חבר שלי. הוא שאל מתי ההלוויה ועניתי שהיתה כבר. הוא השתתף בצערי שוב. הוא אמר שאני יכול ללכת לדרכי, ושהוא מקווה שנהיה בקשר. הוא חייך אלי חיוך של עידוד והשתתפות, הוא הרגיש ממש טוב עם עצמו, לא רואה את כל האזרחים שעוברים את הכביש דרך הכביש ולא דרך המנהרה בזמן שהוא עסוק איתי כך. אני הלכתי עם צליעה קלה. דרך שינקין. וברוטשילד פניתי ימינה ונכנסתי אל הבניין שלי, שהוא כולו שלי. עליתי לקומה האחרונה לדירת הפאר הענקית שלי. כשנכנסתי רוקנתי את הכיסים על שולחן השיש שבכניסה, בתוך קערת הקריסטל המשמשת למטרה זו בדיוק. בין הדברים ששפכתי לקערה היה הנייר הקטן עם השם והטלפון של השוטר. הסתכלתי על זה לרגע, רציתי להתקשר אליו ולומר לו שהוא אידיוט גמור ופתי וחמור, ושאני בכלל לא הייתי בצבא שלא לדבר על מלחמה, ועוד מלחמת לבנון! ברגע הזה הייתי מתפקע לו מצחוק בשפופרת. הייתי מוסיף שגם אם היה נותן לי קנס זה לא היה משנה לי כלום כי יש לי טונה של כסף, וגם לא הייתי משלם, אלא סוחב אותו למשפט, סתם בשביל הכיף, בשביל לבזבז לו את הזמן, ובמשפט הייתי משקר ומשמיץ אותו. ואחרון חביב, הייתי אומר שמן הסתם הוא כבר יודע שאין דבר שיוכל לעשות בנידון מכיוון שזאת תהיה פדיחה נוראית בשבילו שחבריו השוטרים ישמעו איך עבדו עליו. אבל החלטתי להתאפק ולא לעשות את זה. לא רציתי שהוא יתפוס אותי בפעם אחרת וייתן לי קנס כפול, או שיעצור אותי על התחזות לפצוע מלחמה וזלזול באיש ציבור, או התחצפות לשוטר, או משהו כזה. כשיש צורך תמיד אפשר לדפוק אותך על משהו. להציק תמיד אפשר. אבל אני כמובן לא יכולתי להתאפק ובכל זאת חייגתי אליו. חשבתי שגם אם אעבור שם שוב תמיד אוכל לאיים עליו שאני אלך לספר לחבריו איזה ליצן שמן ומטומטם הוא, ואז הוא לא יעיז לתת לי קנס. להפתעתי הוא לא ענה לטלפון. חייגתי שוב, והוא דחה את השיחה, וכך המשכתי לחייג אליו עוד כמה פעמים עד שהוא ניתק את הטלפון. גם למחרת התקשרתי והוא לא ענה. הבנתי שהוא מתנער ממני. הוא לא רוצה לעזור לי באמת, זה היה הכל מילים, סתם דיבורים על חשבון העבודה, אין לו הכוח האמיתי להיות חבר, הוא לא לקח בחשבון שבאמת אתקשר אליו. לא ידעתי מה לעשות. הלכתי לחפש אותו באלנבי קינג ג'ורג' שינקין, אבל הוא לא היה שם. חייגתי מאה. כשענו שאלתי אם הגעתי למשטרת תל אביב, וכשהמרכזנית אמרה שכן אז סיפרתי לה את כל הסיפור ואמרתי שנעלבתי מאוד מהשוטר הזה שמתנער ממני, ובטח גם עשה הכל לשם הלגלוג, ואמרתי לה שאמי מתה ובכיתי לה בטלפון. היא התנצלה אלף פעם בדיוק כמוהו ואמרה שתטפל בזה. אבל אני לא עזבתי אותה ולא ניתקתי ואמרתי לה שאני הולך להתאבד בגלל השוטר הזה, ושכל מה שאני משאיר אחרי זה מכתב לעיתונות. אמרתי שאכתוב שם גם את שמה ולחיוב, שאתאר אותה ככזאת שהיתה נחמדה ואדיבה אלי ברגעי האחרונים ומילאה את תפקידה כראוי. וכולם יראו שלא כל השוטרים הם חזירים, שיש גם שוטרים טובים, בעיקר שוטרות. ובטח גם יפות, אמרתי לה. היא הודתה לי על המחמאה וביקשה ממני להישאר איתה על הקו ולדבר איתה, הבנתי שהם רוצים לאתר את השיחה ולבוא לתפוס אותי לפני שאני מתאבד להם, לא היה אכפת לי, אבל הקשיתי עליה, היא רצתה את הכתובת המדויקת שלי ולא נתתי לה. היא אמרה שאני צעיר ושלמרות כל מה שעברתי יש בשביל מה לחיות, ושכדאי לחיות. בכיתי לה שאין לי חברים, שחברת הנשים היחידה שיש לי היא חברת זונות, ללא ספק נשים, וגם נשים יפות וסקסיות אבל הן לא אוהבות אותי ולפעמים אף מתעבות אותי. היא ניסתה לנחם אותי. אמרתי:
"כן, את נחמדה וטובה. יש שוטרים טובים שמשרתים את הציבור יפה. כן, יש!"
"כן, בטח שיש, יש הרבה אנשים טובים בעולם."
"ואת אישה, את בטח גם יפה ונהדרת נכון? את בטח יפיפייה."
"תודה, תודה לך."
"אין על מה. תספרי לי איך את נראית, את רזה?"
"אה, כן, אני רזה", היה היסוס קל בקולה.
"איזה צבע השיער שלך?"
"יש לי שיער שחור, קצר."
"את תימניה?"
"לא."
"רוסיה?"
"אני בהירה, כן."
"אבל לא רוסייה."
"לא."
"אה, חבל. אני אוהב רוסיות, במיוחד בלונדיניות. עם חזה גדול. איך החזה שלך?"
"גדול."
"הפטמות שלך זקורות עכשיו?" היא שתקה. "את נבוכה? זה בסדר." שתקנו קצת ואז שאלתי: "הכוס שלך רטוב?"
"קצת", היא ענתה. מיד חטפתי זקפה מטורפת. סיפרתי לה על הזקפה שלי, שאלתי אם אכפת לה שאאונן. לא היה אכפת לה.
"אז את רוסייה אה?"
"לא. כבר אמרתי לך שלא."
"אה כן."
"אתה משפשף אותו?"
"כן", התלהבתי. "את מאוננת גם?"
"עכשיו?"
"כן."
"לא."
"למה?"
"לא בא לי."
"אם אני אתן לך את הכתובת שלי ואבטיח לא להתאבד תבואי?"
"אני לא יכולה, אני נשואה."
"אז מה, אני לא אספר."
"אמרתי לך שאני נשואה, זה לא יפה איך שאתה מדבר."
"טוב, סליחה." שתקנו קצת וגמרתי.
"את רוצה דפיקה חזקה בטוסיק השוטר שלך, אה?" צרחתי לה. היא אמרה שאני הומו מזדיין עם זין קטן ונפול. נמאס לי, ניתקתי ויצאתי מהבית. הלכתי לשינקין אלנבי קינג ג'ורג' לראות אם השוטר שם במקרה. הוא לא היה שם. חיפשתי שוטר אחר שעוצר אנשים שעוברים את הכביש לא במנהרה כדי להתחיל את כל הסיפור מחדש. היתה שוטרת. עברתי בבוטות את הכביש והיא קראה לי. אמרתי לה שיש לי פרוטקציה, שאני שבוי מלחמה לשעבר וגיבור ושאני חבר של שוטר כך וכך ושל שוטרת כך וכך. זה לא עניין אותה ולמרות שבכיתי והתחננתי ואמרתי על אימא שלי היא נתנה לי קנס. ניסיתי להתחיל איתה. לא הלך לי. קיללתי אותה מרחוק וברחתי. ציפיתי למצוא שוטרים בבית כשאגיע אבל הם לא היו. חייגתי שוב למוקד, מאה. ביקשתי את השוטרת שדיברה איתי קודם, אמרתי שזה אישי ודחוף והתעקשתי. בסוף היא ענתה ואז שאלתי איך מתקדם הטיפול בשוטר ההוא החזיר.
"אתה חזיר", היא ענתה. "איך אתה חושב שאתה מדבר?"
"מה עם זיון?"
"לך תתאבד כבר נבלה מאוננת."
אמרתי לה שתגיע אלי הביתה כי אם לא אני הולך לרצוח את ראש הממשלה, שיש לי תוכנית, אני דתי אדוק וגיבור מערכות ישראל, ושהקלטתי את השיחה ואני שולח לעיתונות. ניתקתי וחיכיתי שהמשטרה תבוא לעצור אותי. הם לא הגיעו. אחרי שחיכיתי שעה וחצי זעמתי מאוד והתקשרתי לטלפון האישי של השוטר, הוא לא ענה. התקשרתי שוב למוקד של המשטרה, ענתה אישה ומיד שפכתי עליה את כל זעמי, צעקתי ואמרתי שאני משוגע, דיברתי על הרצח של ראש הממשלה ועל האוננות, ואיימתי שאני כבר בדרך לעיתונות עם העדויות שלי על הרשלנות של המשטרה הזו, ובקיצור, סיפרתי לה כל מה שידעתי. היא אמרה לי להירגע ולהמתין במקום ושהם מיד מגיעים. אמרתי לה שאת הכתובת שלי הם לא יקבלו, ושאם היא רוצה שתנסה לתפוס אותי לפני שאני מגיע לידיעות אחרונות. וניתקתי. לקחתי מונית לידיעות אחרונות וביקשתי לדבר בדחיפות עם עיתונאי כי יש לי סקופ בשבילם. אמרו לי להמתין, המתנתי הרבה זמן ואז בא מישהו, הוא היה נחמד אז נעניתי לו והלכנו לשתות קפה בקפיטריה שלהם. עם טייפ מנהלים קטן ומקליט שנח על השולחן בינינו סיפרתי לו כל מה שקרה והוא הקשיב לי בתשומת לב, מקליט כל מלה. כשהסתיים הראיון הוא שאל אם אכפת יהיה לי שהוא יאמת את הדברים עם המשטרה, אמרתי שלא. הוא הודה לי, לקח ממני כמה פרטים וביקש ממני להמתין עוד רגע. שאלתי למה אני ממתין, הוא אמר שיש כמה עניינים פורמליים, שזה ייקח רק רגע. המתנתי. אחרי שהוא לא חזר הרבה זמן הלכתי. היו לו הפרטים שלי, אני נתתי לו את הסקופ, אני לא צריך להמתין, שימתין הוא.
למחרת חיכיתי לראות את הכתבה בעיתון אבל היא לא הופיעה, התקשרתי לידיעות אחרונות וביקשתי לדבר עם העיתונאי, כמובן שהוא היה עסוק. השארתי הודעה. הוא לא חזר אלי. התקשרתי שוב. הוא לא חזר אלי. הלכתי לשם. לא רצו לתת לי לדבר אתו, צעקתי בקולי קולות, גירשו אותי החוצה, איימו שייקראו למשטרה. אמרתי להם שאני הוא זה שילך למשטרה. להפתעתי העיתונאי הופיע. הוא התנצל ואמר שהיה עסוק, שאלתי למה הכתבה לא הופיעה והוא אמר שהם בודקים את החומר, שאין לי ראיות ממשיות, ושגם אם היו יש סדר עדיפויות לדברים, שהוא לא בטוח שדברי יתפרסמו בכלל, אבל אם זה יקרה יידעו אותי על כך לפני כן. הוא אמר שאם העניין בוער לי מאוד אז אולי כדאי שאשלח מכתב למערכת ואפרוס את קורותי ואולי יפרסמו אותו בשמי, כמו שעושים הרבה אנשים אחרים, מכיוון שהוא בתור עיתונאי לא יכול לעשות מעבר לגבולות האתיקה והנוהל המסודר! אמרתי שאשלם לו כסף, הוא לא הסכים. הצעתי עוד, הוא לא רצה, וגם הלך ממני בצורה בוטה.
כתבתי מכתב ושלחתי למערכת, כעבור זמן מה פירסמו אותו במוסף הספרות. הבדיחה לא הצחיקה אותי. ידעתי שהעיתונאי שדיבר איתי מעורב, שהוא מלגלג עלי, בטח אחרי שדיבר גם עם השוטרים. יחד הם רוצים לשים אותי לצחוק, להפוך אותי למשוגע ומטורלל ולליצן החצר שישעשע אותם. החלטתי להתנקם בהם. החלטתי לממש את איומי ולרצוח את ראש הממשלה, ראיתי בדמיוני את פניהם ההמומים כאשר הם מובלים באזיקים לבית המשפט, מואשמים ברשלנות פושעת ובחשד לקשירת קשר לרצוח את ראש הממשלה. הרי היה זה אבסורד שידעו ולא התריעו. ניסיתי לרכוש אקדח, מכיוון שלא שירתתי בצבא והשתחררתי על פרופיל בריאותי התקשיתי מאוד לקבל רשיון לנשק ובסוף גם לא הצלחתי לקבלו בכלל. החלטתי להשתמש בסכין, לפחות אפצע אותו, זה גם יספיק ובסך הכל אין לי הרבה נגדו, ואין לי שום רצון מיוחד לגרום דווקא למותו, דקירה קטנה בצוואר או בחזה יכולים להספיק. ניסיון לרצח.
היתה הפגנה בכיכר רבין, הלכתי עם הסכין לכיכר, אבל היתה אבטחה כבדה ולא ראיתי דרך לעבור שם. עשיתי המון סיבובים ברחובות שסובבים את הכיכר, לא מצאתי דרך, הייתי מתוסכל. החבאתי את הסכין בשיחים ונכנסתי למתחם המאובטח, נחוש בדעתי לחנוק את ראש הממשלה במו ידי. הלכתי למדרגות של העירייה למקום שבו נרצח יצחק רבין, חשבתי שאם המשוגע ההוא הצליח כאן אז גם לי יש סיכוי. היה הרבה בלגאן, מאבטחים ומפגינים ועיתונאים. הסתובבתי ליד המצלמות, רציתי שהם יתעדו אותי. חשבתי שבעקבות רצח רבין כנראה שראש הממשלה כבר לא יורד במדרגות האלו, שבטח מטיסים אותו במסוק מגג העירייה או משהו כזה. בכל זאת חיכיתי. ולהפתעתי הוא הגיע, מוקף שומרים. ישר, על מנת לא להיכנס לקונפליקטים מיותרים, מוסריים או רגשיים, פשוט נתתי ספרינט, וכשהגעתי קרוב זינקתי אליו. איכשהו הצלחתי להגיע אליו, לא ממש נגעתי בו אבל הייתי מאוד קרוב. היד שלי ניחתה בעוצמה, ואחד השומרים של ראש הממשלה חטף אותה בפרצוף במקומו. נחתי עליהם כמו על מיטה רכה, הם פשוט התאגדו וספגו אותי כאשר אחד מהם סופג גם את מהלומתי. תוך שנייה הייתי מרותק למדרכה, עם הראש בבטון והידיים למעלה, כך שלא אוכל להזיז אותן בכלל. הייתי בטוח שהן יישברו, מתחו לי אותן חזק. הם גם צעקו שאלות אם אני חמוש ומי אני. צעקתי הרבה איי איי וגם עניתי להם, הזדהיתי ואמרתי שאיני חמוש. תוך עוד שנייה הייתי בתוך אוטו משטרתי מוקף שוטרים קשוחים שחוקרים אותי. אמרתי שמטרתי היתה לרצוח את ראש הממשלה וספרתי איך דיווחתי על כך למשטרה ולעיתונות ואף אחד לא עשה כלום. יותר מאוחר חקרו אותי בחדר אפל הרבה זמן, סיפרתי להם הכל, את סיפור השוטר והקנס והשוטרת האוננות, והעיתונאי וגם הילדות שלי, איפה למדתי ולמה לא שירתי, מתי איבדתי את בתולי, על מה חלמתי לאחרונה, ועוד ועוד. הם המשיכו עם זה איזה זמן ואחר כך השאירו אותי בכלא. אפילו לא עשו לי משפט. בסוף עשו לי מעין וועדה ושיחררו אותי למעצר בית בהשגחה. גם הצמידו לי קצין מבחן ופסיכיאטר שרושם לי כדורים. את הכדורים אני לוקח במרץ וברצון, זה גם משמח את הפסיכיאטר, אין לי בעיה עם הכדורים, הם עושים מאוד נעים, אני גם שותה קצת אלכוהול אחרי שאני נוטל מהם ואני מסודר. חוץ מזה אני כותב. כידוע היתה שערורייה גדולה עם העיתונאי ועוד ממונים שהיו צריכים לקחת אחריות על המקרה שלי וגם המשטרה עשתה בדק בית קפדני. אותי ראיינו לכמה וכמה עיתונים והביקורות היו שונות, אין ספק שאני שנוי במחלוקת. היו שאמרו שאני גיבור, קדוש מעונה שחי עלי אדמות ונשלח על ידי האל. שהצלתי את המדינה ממשבר נוסף כאשר התרעתי בדרכי המיוחדת ועזת הביטוי על חרכים קשים בחומת המגן של הדמוקרטיה הגדולה, ועל האחריות הציבורית שכל אדם צריך לשאת בה ושאנשים מסוימים בפרט אמורים לעשות אותה קודש לדרכם. היה אביב גפן שדיבר על תמימותי מעוררת ההשראה, על דרכי הכל כך יפה וחשוב מכך, הכל כך אפקטיווית לומר את דברי, ולעשות שינוי. היו גם כאלו שאמרו שאנשים כמוני הם מסוכנים ויש לסגור אותם ולהישמר מהם, ושהחברה היא התמימה על שהיא מוכנה לראיין אותי, לתת לי במה ולתת לאנשים מסוימים, גם אם מפוקפקים, לומר עלי, אדם שניסה לפגוע בראש ממשלתו, דברי שבח. בכל מקרה אני את שלי עשיתי, ראשים, כמו שאומרים, עפו.
עכשיו כשאני מסתכל מחלון חדרי ברחוב רוטשילד על השדרה הכל נראה מבריק מהגשם וציפורים עייפות לא מצייצות, הן לא צוהלות כמו בקיץ, ויש ריח צלול, רענן, של התחדשות ושל טיהור. האנשים צועדים על השדרה עטופים במעיליהם, לפעמים אפילו עם כפפות, לפעמים בזוגות, מחובקים ומביטים בבריכה הקטנה, שעלים של שלכת מכסים את מימיה. כשאני מטייל על השדרה, או יושב על ספסל ובוהה, אני רגוע ושווה נפש, הכל נראה לי יפה כחלחל וורדרד, ואני נמוג עם חיוך מרוח יחד עם הטבע הזה השקוע בתוך העיר, בתוך ארכיטקטורות מגוונות מזמנים שונים, בניין לצד בניין, וביניהם השדרה. טפטופי הגשם המעירים והשלוליות שמשקפות עמוק אל תהומות ההשראה, אל חלום מעומעם. איני יודע עד מתי יישאר החורף הנפלא הזה, והשלום ישרור על אדמות כדור הארץ, אני רק יודע שעכשיו טוב, בין המילים הלא נגמרות, בתוך מרחב גדול ואוויר לנשימה, אין פה בעיות של קלסטרופוביה.
(מתוך הספר "ביום שלמוסא נגמר הקלונקס", הוצאת סיטרא אחרא, 2006)
"הג`י אחז בכל גופי ומצץ אותי כמו איזו עלוקת קסם. כמו כוס ענק של אשה אהובה שעטפה אותי וכיווצה אותי חזק בתוכה. כל הקלונקס שלקחתי והאסיבל והלוריוון זה התערבב יפה ואני הייתי פשוט הלום...
"
סיפור מהספר:
הופך השולחנות
צביקה איינהורן
הכל נראה כל כך מכוער, אולי היתה זו רק זווית להסתכל על דברים, אבל כל אוביקט ברחוב... האנשים שעברו, בעיקר פניהם, הם נראו כאילו יצאו מסרט הזוי, אבל לא היו צבעוניים ומצוחצחים כאילו באו מעולם פנטסטי ומופלא וצבעוני שבטח נחמד לטייל בו ולהתעניין במעשיהן ואורחותיהן של הבריות, אלא נראו מרירים וחמוצים, וחולים וסובלים, והיתה הרגשה שהם מסריחים נורא, וסובלים מבעיות עור שונות שאין להם כסף לטפל בהן. הם נראו טיפשים להחריד ומגוחכים ומיותרים וחמדניים. הנשים נראו פתטיות, נזקקות ובלויות. והגברים שטופי זימה וזוממים רע. לפעמים, כשנעצרת והבטת במה שהתרחש בקיוסק פינתי זה נראה כמו ציור של אוטו דיקס או סצנה של חנוך לוין. היו שני גברים עם הרגלי היגיינה מחרידים ואישה עם שדיים ונפולים שהסתובבה ביניהם ודיברה בטונים גבוהים על המדינה שלקחה את כל מה שמגיע לה. לגברים נראו בליטות במכנסיים ועל פניהם המחשבה היחידה והמשותפת, והאישה הסריחה לקילומטרים מכוס מיוחם ורקוב וכך שיחקה עם תאוותנות הגברים. בעיקר היתה מלבה ונדחפת לתוך משחקי הכוח ששיחקו הגברים ביניהם, אם בהקשר כללי, חיצוני לסצנה זו, או בקשר לתשומת ליבה שלה, למחשבה התחרותית מי יצליח לשגול אותה קודם ביתר אכזריות. כולם כבר לא יכלו להתאפק ועוד רגע היו מתחילים לנהום ולנחור ולהזדיין. כמובן שהם שנאו זה את זה ואת זו והיו מעוניינים בכסף זה של זה ושל זו, וגם לא היו מתנגדים להסב זה לזה ולזו כאב וסבל, והיו שמחים מאוד לראות את הזולת מתפלש בקיאו ובצואתו ואז היו צוחקים ומתמוגגים ובאפשרות הראשונה גונבים ממנו את כל רכושו עד גרביו המטונפים.
בתל אביב נגמרה לא מכבר השביתה האחרונה וכל הזבל נוקה מהרחובות, אבל עדיין הכל היה מטונף וללא שום חן, מראה דביק ומפויח. שאריות זבל עוד פזורות בפינות הרחובות ובחצרות הבתים, אין סוף חתולים קטנים.
בדיזנגוף סנטר יש בתי הקפה לאורך המסדרונות שעולים ויורדים, השולחנות והכיסאות צמודים אל המעקה שמאחוריו חלל ריק, תקרה ורצפת המבנה, אנשים יושבים שם ושותים קפה ואוכלים ומדברים, וכשעוברים לידם עיניהם זזות ומסתכלות. או שהם בוחנים או שהם נבוכים, לפעמים נראה שהם זוממים משהו, שהם עסוקים בכסף, ובאיזה אופן יקחו אותו במהירות משכנם. כולם מכוערים, מעוררים בחילה וקלסטרופוביה וחנק ורצון עז להסתלק. כשיוצאים ונפגשים עם קינג ג'ורג' הפיח וההומלסים הנכים השיכורים המוכרים ששוכבים על הרצפה עם היד מושטת מעל השלטים המגוחכים שלהם, ואותם אנשים בקיוסקים ואותם אנשים שמוכרים ללא סוף את אוכל הזבל הזה שהם מוכרים שם ואחר כך כשעוברים את זה וממשיכים ומגיעים לכל חנויות הנעליים הישנות, שיוצא מהן ריח של טחב, ובכניסותיהם עומדים זקנים ללא תעסוקה, אף אחד לא קונה, לא נכנס, לא מתקרב, ובהמשך שינקין ואלנבי האוטובוסים המעשנים ושוטרים שנותנים דו"חות לאנשים שעוברים את הכביש דרך הכביש ולא דרך המנהרה התת קרקעית המוצפת שתן. ואם פונים שמאלה והולכים על שינקין רואים את הפרצופים הצבועים אדום, ילדות בלבוש מטומטם וצעירים מטופשים שבאים מחוץ לתל אביב, להסתובב ולעשות קניות בשינקין ולצחוק ולהתפרק קצת בשינקין שבתל אביב. אבל לפני כן ישנו כאמור השוטר שעוצר אותך ושואל בחציפות שופטת, "למה?"
"למה עברת את הכביש איפה שאסור?" הוא שואל.
"לא ידעתי שאסור." עונים, והוא נאנח ודורש תעודת זהות בקול מיואש, מתעלם מאי ידיעתך, כי זה ברור לו שכולם משקרים ומיתממים סתם ובעצם יודעים באמת שאסור.
"אבל רגע, איך אני אמור לדעת שאסור לחצות פה את הכביש?" יגידו לו.
"יש מנהרה." הוא יענה.
"אבל אני לא יכול לרדת ולעלות במנהרה."
"לא? למה?"
"כי אני נכה צה"ל, נפצעתי בלבנון, ואני שנים עובר טיפולים קשים ופיזיותרפיה. אם אני ארד במדרגות האלו הרגליים והגב שלי יכאבו לי כל כך שלא אוכל להמשיך ולהגיע הביתה. גם ככה ההליכה הזאת היא צעד מאוד אמיץ שאני עושה. באמת. הרופא שלי אמר לי. וחוץ מזה, אם אתה רוצה לתת לי קנס זה לא אכפת לי. תן. תן לי קנס. אתה חושב שזה מה שמטריד אותי? אין לי חברים אדון שוטר, אף אחד לא אוהב אותי, נשים רק מלגלגות עלי, הן רק מעוניינות בכסף שאני מקבל מהמדינה, זה כל מה שמעניין אותן. כולם חושבים שיש לי כל כך הרבה. אני מתבייש אני, כדי ליהנות מחברתן של נשים אני משלם להן. משלם. האדם היחיד שאי פעם אהב אותי מת, אתמול בלילה היא מתה, אימא."
ואז התפרקתי והתחלתי לבכות. השוטר היה המום ונבוך ולא ידע מה לעשות עם עצמו, עוברים ושבים הסתכלו וכמה מהם גם נעצרו והקשיבו לכל המחזה המטורף הזה. השוטר ביקש ממני להירגע והתחיל לפזר את הקהל, כל פעם הוא גירש אותם והם היו עושים כאילו הם הולכים אבל היו נעצרים אחרי כמה צעדים ומסתכלים ממרחק, וחלקם היו עושים צעד חזור, ועוד צעד אחד, ועוד צעד, ושוב היו קרובים. ואז גם היתר התקרבו שוב. השוטר היה מתעצבן ומגרש אותם וגם מאיים עליהם קצת. כל העניין הזה רק גרם לכך שעוד קהל התגודד לראות מה קורה, למה צועק פה שוטר. פתאום היו שם הרבה אנשים ואז אף אחד לא הקשיב לשוטר בכלל, כי הוא דיבר באופן כללי אל כולם, וכל אחד חיכה שהשאר ילכו לפני שילך הוא, או שהשוטר יפנה אליו באופן מיוחד, וגם אז לא היה מבין למה הוא כן והאחרים לא. הקהל רק הסתכל על השוטר כשהוא אומר לו ללכת. זו היתה מעין הצגת רחוב של השוטר לקהל שלו. אני בינתיים הפסקתי לבכות. הסתכלתי על האנשים שהסתכלו עלי, הייתי ברקע, נותן להם להסתקרן, נהנה מההתעניינות והרחמים שלהם. בסוף השוטר ויתר לקהל וניגש אלי. ישבנו רגע בשתיקה, והקהל נהיה קצת נבוך. ואז הוא התחיל להתנצל מאוד, אלף פעם הוא השתתף בצערי. הוא קיווה שאראה ימים טובים יותר. הוא אמר שהוא מוכן להיות חבר שלי אם ארצה ושאני יכול לעשות דברים טובים ומועילים בחיים. גם בשבילי וגם בשביל המדינה שלנו. אני יכול, לדוגמה, להתנדב למשמר האזרחי. או אפילו למשטרה. אמרתי שלא יקבלו אותי שם לעולם ושאלתי את השוטר אם באמת הוא יהיה חבר שלי. הוא אמר שהוא יעזור לי ושיקבלו אותי. והוא אמר שתמיד יש דרך לעזור ולהיות מועיל, וכך לעזור גם לעצמך. הוא רשם את שמו ואת הטלפון הנייד שלו, על נייר קטן והושיט לי ואמר שכן, הוא יהיה חבר שלי. הוא שאל מתי ההלוויה ועניתי שהיתה כבר. הוא השתתף בצערי שוב. הוא אמר שאני יכול ללכת לדרכי, ושהוא מקווה שנהיה בקשר. הוא חייך אלי חיוך של עידוד והשתתפות, הוא הרגיש ממש טוב עם עצמו, לא רואה את כל האזרחים שעוברים את הכביש דרך הכביש ולא דרך המנהרה בזמן שהוא עסוק איתי כך. אני הלכתי עם צליעה קלה. דרך שינקין. וברוטשילד פניתי ימינה ונכנסתי אל הבניין שלי, שהוא כולו שלי. עליתי לקומה האחרונה לדירת הפאר הענקית שלי. כשנכנסתי רוקנתי את הכיסים על שולחן השיש שבכניסה, בתוך קערת הקריסטל המשמשת למטרה זו בדיוק. בין הדברים ששפכתי לקערה היה הנייר הקטן עם השם והטלפון של השוטר. הסתכלתי על זה לרגע, רציתי להתקשר אליו ולומר לו שהוא אידיוט גמור ופתי וחמור, ושאני בכלל לא הייתי בצבא שלא לדבר על מלחמה, ועוד מלחמת לבנון! ברגע הזה הייתי מתפקע לו מצחוק בשפופרת. הייתי מוסיף שגם אם היה נותן לי קנס זה לא היה משנה לי כלום כי יש לי טונה של כסף, וגם לא הייתי משלם, אלא סוחב אותו למשפט, סתם בשביל הכיף, בשביל לבזבז לו את הזמן, ובמשפט הייתי משקר ומשמיץ אותו. ואחרון חביב, הייתי אומר שמן הסתם הוא כבר יודע שאין דבר שיוכל לעשות בנידון מכיוון שזאת תהיה פדיחה נוראית בשבילו שחבריו השוטרים ישמעו איך עבדו עליו. אבל החלטתי להתאפק ולא לעשות את זה. לא רציתי שהוא יתפוס אותי בפעם אחרת וייתן לי קנס כפול, או שיעצור אותי על התחזות לפצוע מלחמה וזלזול באיש ציבור, או התחצפות לשוטר, או משהו כזה. כשיש צורך תמיד אפשר לדפוק אותך על משהו. להציק תמיד אפשר. אבל אני כמובן לא יכולתי להתאפק ובכל זאת חייגתי אליו. חשבתי שגם אם אעבור שם שוב תמיד אוכל לאיים עליו שאני אלך לספר לחבריו איזה ליצן שמן ומטומטם הוא, ואז הוא לא יעיז לתת לי קנס. להפתעתי הוא לא ענה לטלפון. חייגתי שוב, והוא דחה את השיחה, וכך המשכתי לחייג אליו עוד כמה פעמים עד שהוא ניתק את הטלפון. גם למחרת התקשרתי והוא לא ענה. הבנתי שהוא מתנער ממני. הוא לא רוצה לעזור לי באמת, זה היה הכל מילים, סתם דיבורים על חשבון העבודה, אין לו הכוח האמיתי להיות חבר, הוא לא לקח בחשבון שבאמת אתקשר אליו. לא ידעתי מה לעשות. הלכתי לחפש אותו באלנבי קינג ג'ורג' שינקין, אבל הוא לא היה שם. חייגתי מאה. כשענו שאלתי אם הגעתי למשטרת תל אביב, וכשהמרכזנית אמרה שכן אז סיפרתי לה את כל הסיפור ואמרתי שנעלבתי מאוד מהשוטר הזה שמתנער ממני, ובטח גם עשה הכל לשם הלגלוג, ואמרתי לה שאמי מתה ובכיתי לה בטלפון. היא התנצלה אלף פעם בדיוק כמוהו ואמרה שתטפל בזה. אבל אני לא עזבתי אותה ולא ניתקתי ואמרתי לה שאני הולך להתאבד בגלל השוטר הזה, ושכל מה שאני משאיר אחרי זה מכתב לעיתונות. אמרתי שאכתוב שם גם את שמה ולחיוב, שאתאר אותה ככזאת שהיתה נחמדה ואדיבה אלי ברגעי האחרונים ומילאה את תפקידה כראוי. וכולם יראו שלא כל השוטרים הם חזירים, שיש גם שוטרים טובים, בעיקר שוטרות. ובטח גם יפות, אמרתי לה. היא הודתה לי על המחמאה וביקשה ממני להישאר איתה על הקו ולדבר איתה, הבנתי שהם רוצים לאתר את השיחה ולבוא לתפוס אותי לפני שאני מתאבד להם, לא היה אכפת לי, אבל הקשיתי עליה, היא רצתה את הכתובת המדויקת שלי ולא נתתי לה. היא אמרה שאני צעיר ושלמרות כל מה שעברתי יש בשביל מה לחיות, ושכדאי לחיות. בכיתי לה שאין לי חברים, שחברת הנשים היחידה שיש לי היא חברת זונות, ללא ספק נשים, וגם נשים יפות וסקסיות אבל הן לא אוהבות אותי ולפעמים אף מתעבות אותי. היא ניסתה לנחם אותי. אמרתי:
"כן, את נחמדה וטובה. יש שוטרים טובים שמשרתים את הציבור יפה. כן, יש!"
"כן, בטח שיש, יש הרבה אנשים טובים בעולם."
"ואת אישה, את בטח גם יפה ונהדרת נכון? את בטח יפיפייה."
"תודה, תודה לך."
"אין על מה. תספרי לי איך את נראית, את רזה?"
"אה, כן, אני רזה", היה היסוס קל בקולה.
"איזה צבע השיער שלך?"
"יש לי שיער שחור, קצר."
"את תימניה?"
"לא."
"רוסיה?"
"אני בהירה, כן."
"אבל לא רוסייה."
"לא."
"אה, חבל. אני אוהב רוסיות, במיוחד בלונדיניות. עם חזה גדול. איך החזה שלך?"
"גדול."
"הפטמות שלך זקורות עכשיו?" היא שתקה. "את נבוכה? זה בסדר." שתקנו קצת ואז שאלתי: "הכוס שלך רטוב?"
"קצת", היא ענתה. מיד חטפתי זקפה מטורפת. סיפרתי לה על הזקפה שלי, שאלתי אם אכפת לה שאאונן. לא היה אכפת לה.
"אז את רוסייה אה?"
"לא. כבר אמרתי לך שלא."
"אה כן."
"אתה משפשף אותו?"
"כן", התלהבתי. "את מאוננת גם?"
"עכשיו?"
"כן."
"לא."
"למה?"
"לא בא לי."
"אם אני אתן לך את הכתובת שלי ואבטיח לא להתאבד תבואי?"
"אני לא יכולה, אני נשואה."
"אז מה, אני לא אספר."
"אמרתי לך שאני נשואה, זה לא יפה איך שאתה מדבר."
"טוב, סליחה." שתקנו קצת וגמרתי.
"את רוצה דפיקה חזקה בטוסיק השוטר שלך, אה?" צרחתי לה. היא אמרה שאני הומו מזדיין עם זין קטן ונפול. נמאס לי, ניתקתי ויצאתי מהבית. הלכתי לשינקין אלנבי קינג ג'ורג' לראות אם השוטר שם במקרה. הוא לא היה שם. חיפשתי שוטר אחר שעוצר אנשים שעוברים את הכביש לא במנהרה כדי להתחיל את כל הסיפור מחדש. היתה שוטרת. עברתי בבוטות את הכביש והיא קראה לי. אמרתי לה שיש לי פרוטקציה, שאני שבוי מלחמה לשעבר וגיבור ושאני חבר של שוטר כך וכך ושל שוטרת כך וכך. זה לא עניין אותה ולמרות שבכיתי והתחננתי ואמרתי על אימא שלי היא נתנה לי קנס. ניסיתי להתחיל איתה. לא הלך לי. קיללתי אותה מרחוק וברחתי. ציפיתי למצוא שוטרים בבית כשאגיע אבל הם לא היו. חייגתי שוב למוקד, מאה. ביקשתי את השוטרת שדיברה איתי קודם, אמרתי שזה אישי ודחוף והתעקשתי. בסוף היא ענתה ואז שאלתי איך מתקדם הטיפול בשוטר ההוא החזיר.
"אתה חזיר", היא ענתה. "איך אתה חושב שאתה מדבר?"
"מה עם זיון?"
"לך תתאבד כבר נבלה מאוננת."
אמרתי לה שתגיע אלי הביתה כי אם לא אני הולך לרצוח את ראש הממשלה, שיש לי תוכנית, אני דתי אדוק וגיבור מערכות ישראל, ושהקלטתי את השיחה ואני שולח לעיתונות. ניתקתי וחיכיתי שהמשטרה תבוא לעצור אותי. הם לא הגיעו. אחרי שחיכיתי שעה וחצי זעמתי מאוד והתקשרתי לטלפון האישי של השוטר, הוא לא ענה. התקשרתי שוב למוקד של המשטרה, ענתה אישה ומיד שפכתי עליה את כל זעמי, צעקתי ואמרתי שאני משוגע, דיברתי על הרצח של ראש הממשלה ועל האוננות, ואיימתי שאני כבר בדרך לעיתונות עם העדויות שלי על הרשלנות של המשטרה הזו, ובקיצור, סיפרתי לה כל מה שידעתי. היא אמרה לי להירגע ולהמתין במקום ושהם מיד מגיעים. אמרתי לה שאת הכתובת שלי הם לא יקבלו, ושאם היא רוצה שתנסה לתפוס אותי לפני שאני מגיע לידיעות אחרונות. וניתקתי. לקחתי מונית לידיעות אחרונות וביקשתי לדבר בדחיפות עם עיתונאי כי יש לי סקופ בשבילם. אמרו לי להמתין, המתנתי הרבה זמן ואז בא מישהו, הוא היה נחמד אז נעניתי לו והלכנו לשתות קפה בקפיטריה שלהם. עם טייפ מנהלים קטן ומקליט שנח על השולחן בינינו סיפרתי לו כל מה שקרה והוא הקשיב לי בתשומת לב, מקליט כל מלה. כשהסתיים הראיון הוא שאל אם אכפת יהיה לי שהוא יאמת את הדברים עם המשטרה, אמרתי שלא. הוא הודה לי, לקח ממני כמה פרטים וביקש ממני להמתין עוד רגע. שאלתי למה אני ממתין, הוא אמר שיש כמה עניינים פורמליים, שזה ייקח רק רגע. המתנתי. אחרי שהוא לא חזר הרבה זמן הלכתי. היו לו הפרטים שלי, אני נתתי לו את הסקופ, אני לא צריך להמתין, שימתין הוא.
למחרת חיכיתי לראות את הכתבה בעיתון אבל היא לא הופיעה, התקשרתי לידיעות אחרונות וביקשתי לדבר עם העיתונאי, כמובן שהוא היה עסוק. השארתי הודעה. הוא לא חזר אלי. התקשרתי שוב. הוא לא חזר אלי. הלכתי לשם. לא רצו לתת לי לדבר אתו, צעקתי בקולי קולות, גירשו אותי החוצה, איימו שייקראו למשטרה. אמרתי להם שאני הוא זה שילך למשטרה. להפתעתי העיתונאי הופיע. הוא התנצל ואמר שהיה עסוק, שאלתי למה הכתבה לא הופיעה והוא אמר שהם בודקים את החומר, שאין לי ראיות ממשיות, ושגם אם היו יש סדר עדיפויות לדברים, שהוא לא בטוח שדברי יתפרסמו בכלל, אבל אם זה יקרה יידעו אותי על כך לפני כן. הוא אמר שאם העניין בוער לי מאוד אז אולי כדאי שאשלח מכתב למערכת ואפרוס את קורותי ואולי יפרסמו אותו בשמי, כמו שעושים הרבה אנשים אחרים, מכיוון שהוא בתור עיתונאי לא יכול לעשות מעבר לגבולות האתיקה והנוהל המסודר! אמרתי שאשלם לו כסף, הוא לא הסכים. הצעתי עוד, הוא לא רצה, וגם הלך ממני בצורה בוטה.
כתבתי מכתב ושלחתי למערכת, כעבור זמן מה פירסמו אותו במוסף הספרות. הבדיחה לא הצחיקה אותי. ידעתי שהעיתונאי שדיבר איתי מעורב, שהוא מלגלג עלי, בטח אחרי שדיבר גם עם השוטרים. יחד הם רוצים לשים אותי לצחוק, להפוך אותי למשוגע ומטורלל ולליצן החצר שישעשע אותם. החלטתי להתנקם בהם. החלטתי לממש את איומי ולרצוח את ראש הממשלה, ראיתי בדמיוני את פניהם ההמומים כאשר הם מובלים באזיקים לבית המשפט, מואשמים ברשלנות פושעת ובחשד לקשירת קשר לרצוח את ראש הממשלה. הרי היה זה אבסורד שידעו ולא התריעו. ניסיתי לרכוש אקדח, מכיוון שלא שירתתי בצבא והשתחררתי על פרופיל בריאותי התקשיתי מאוד לקבל רשיון לנשק ובסוף גם לא הצלחתי לקבלו בכלל. החלטתי להשתמש בסכין, לפחות אפצע אותו, זה גם יספיק ובסך הכל אין לי הרבה נגדו, ואין לי שום רצון מיוחד לגרום דווקא למותו, דקירה קטנה בצוואר או בחזה יכולים להספיק. ניסיון לרצח.
היתה הפגנה בכיכר רבין, הלכתי עם הסכין לכיכר, אבל היתה אבטחה כבדה ולא ראיתי דרך לעבור שם. עשיתי המון סיבובים ברחובות שסובבים את הכיכר, לא מצאתי דרך, הייתי מתוסכל. החבאתי את הסכין בשיחים ונכנסתי למתחם המאובטח, נחוש בדעתי לחנוק את ראש הממשלה במו ידי. הלכתי למדרגות של העירייה למקום שבו נרצח יצחק רבין, חשבתי שאם המשוגע ההוא הצליח כאן אז גם לי יש סיכוי. היה הרבה בלגאן, מאבטחים ומפגינים ועיתונאים. הסתובבתי ליד המצלמות, רציתי שהם יתעדו אותי. חשבתי שבעקבות רצח רבין כנראה שראש הממשלה כבר לא יורד במדרגות האלו, שבטח מטיסים אותו במסוק מגג העירייה או משהו כזה. בכל זאת חיכיתי. ולהפתעתי הוא הגיע, מוקף שומרים. ישר, על מנת לא להיכנס לקונפליקטים מיותרים, מוסריים או רגשיים, פשוט נתתי ספרינט, וכשהגעתי קרוב זינקתי אליו. איכשהו הצלחתי להגיע אליו, לא ממש נגעתי בו אבל הייתי מאוד קרוב. היד שלי ניחתה בעוצמה, ואחד השומרים של ראש הממשלה חטף אותה בפרצוף במקומו. נחתי עליהם כמו על מיטה רכה, הם פשוט התאגדו וספגו אותי כאשר אחד מהם סופג גם את מהלומתי. תוך שנייה הייתי מרותק למדרכה, עם הראש בבטון והידיים למעלה, כך שלא אוכל להזיז אותן בכלל. הייתי בטוח שהן יישברו, מתחו לי אותן חזק. הם גם צעקו שאלות אם אני חמוש ומי אני. צעקתי הרבה איי איי וגם עניתי להם, הזדהיתי ואמרתי שאיני חמוש. תוך עוד שנייה הייתי בתוך אוטו משטרתי מוקף שוטרים קשוחים שחוקרים אותי. אמרתי שמטרתי היתה לרצוח את ראש הממשלה וספרתי איך דיווחתי על כך למשטרה ולעיתונות ואף אחד לא עשה כלום. יותר מאוחר חקרו אותי בחדר אפל הרבה זמן, סיפרתי להם הכל, את סיפור השוטר והקנס והשוטרת האוננות, והעיתונאי וגם הילדות שלי, איפה למדתי ולמה לא שירתי, מתי איבדתי את בתולי, על מה חלמתי לאחרונה, ועוד ועוד. הם המשיכו עם זה איזה זמן ואחר כך השאירו אותי בכלא. אפילו לא עשו לי משפט. בסוף עשו לי מעין וועדה ושיחררו אותי למעצר בית בהשגחה. גם הצמידו לי קצין מבחן ופסיכיאטר שרושם לי כדורים. את הכדורים אני לוקח במרץ וברצון, זה גם משמח את הפסיכיאטר, אין לי בעיה עם הכדורים, הם עושים מאוד נעים, אני גם שותה קצת אלכוהול אחרי שאני נוטל מהם ואני מסודר. חוץ מזה אני כותב. כידוע היתה שערורייה גדולה עם העיתונאי ועוד ממונים שהיו צריכים לקחת אחריות על המקרה שלי וגם המשטרה עשתה בדק בית קפדני. אותי ראיינו לכמה וכמה עיתונים והביקורות היו שונות, אין ספק שאני שנוי במחלוקת. היו שאמרו שאני גיבור, קדוש מעונה שחי עלי אדמות ונשלח על ידי האל. שהצלתי את המדינה ממשבר נוסף כאשר התרעתי בדרכי המיוחדת ועזת הביטוי על חרכים קשים בחומת המגן של הדמוקרטיה הגדולה, ועל האחריות הציבורית שכל אדם צריך לשאת בה ושאנשים מסוימים בפרט אמורים לעשות אותה קודש לדרכם. היה אביב גפן שדיבר על תמימותי מעוררת ההשראה, על דרכי הכל כך יפה וחשוב מכך, הכל כך אפקטיווית לומר את דברי, ולעשות שינוי. היו גם כאלו שאמרו שאנשים כמוני הם מסוכנים ויש לסגור אותם ולהישמר מהם, ושהחברה היא התמימה על שהיא מוכנה לראיין אותי, לתת לי במה ולתת לאנשים מסוימים, גם אם מפוקפקים, לומר עלי, אדם שניסה לפגוע בראש ממשלתו, דברי שבח. בכל מקרה אני את שלי עשיתי, ראשים, כמו שאומרים, עפו.
עכשיו כשאני מסתכל מחלון חדרי ברחוב רוטשילד על השדרה הכל נראה מבריק מהגשם וציפורים עייפות לא מצייצות, הן לא צוהלות כמו בקיץ, ויש ריח צלול, רענן, של התחדשות ושל טיהור. האנשים צועדים על השדרה עטופים במעיליהם, לפעמים אפילו עם כפפות, לפעמים בזוגות, מחובקים ומביטים בבריכה הקטנה, שעלים של שלכת מכסים את מימיה. כשאני מטייל על השדרה, או יושב על ספסל ובוהה, אני רגוע ושווה נפש, הכל נראה לי יפה כחלחל וורדרד, ואני נמוג עם חיוך מרוח יחד עם הטבע הזה השקוע בתוך העיר, בתוך ארכיטקטורות מגוונות מזמנים שונים, בניין לצד בניין, וביניהם השדרה. טפטופי הגשם המעירים והשלוליות שמשקפות עמוק אל תהומות ההשראה, אל חלום מעומעם. איני יודע עד מתי יישאר החורף הנפלא הזה, והשלום ישרור על אדמות כדור הארץ, אני רק יודע שעכשיו טוב, בין המילים הלא נגמרות, בתוך מרחב גדול ואוויר לנשימה, אין פה בעיות של קלסטרופוביה.
(מתוך הספר "ביום שלמוסא נגמר הקלונקס", הוצאת סיטרא אחרא, 2006)